"מבצע קימלישוק" - אילת כ"ץ לבית גלזר/גביש

ילדים נורמאלים לומדים לומר בצעירותם מילים כמו: אמא ,אבא, בית, סבתא סבא.
אני ינקתי בילדותי מילים כמו: אמא, אבא, שואה. לא ידעתי מה זה סבתא וסבא.
כבר בצעירותי הכרתי את מפת אירופה- ידעתי להראות היכן פולין, היכן ליטא והיכן גרמניה.
גדלתי על מספר אמיתות ועובדות שאין עליהן עוררין: "הגרמנים הצוררים ימח שמם וזכרם, "הליטאים והאוקראינים משתפי פעולה" "שום דבר גרמני לא יכנס לביתנו לעולם" מאז 1991 - התמוטטות ברית המועצות ופתיחת מסך הברזל נסעה אימי מידי שנה לליטא לבתי הקברות למצבות, להדליק נר נשמה, לבכות ולהתאבל.
ב-1996 החלטנו לנסוע למסע שורשים. התארגנו לכך המשפחה הגרעינית : אמי ואבי בני 70+ אחי הבכור ואני בסביבות גיל 50 ואחותי הצעירה בת 40+. התכנון היה לנסוע לפולין בה גדל אבי, ולליטא שם גדלה אימי.
ברור היה שנעבור מסע רגשי קשה שעיקרו התייחדות בבתי קברות והדלקת נרות נשמה, וביקורים במחנות השמדה.
לאחר מסע בפולין שזו הייתה חוויה עוצמתית, עברנו לליטא. טיילנו בווילנא בעיקר בדגש יהודי, בקובנה על אתריה היהודים וגם טיילנו בטרוקאי המקסימה- בה אגמים וטירה מימי הביניים.
אך המטרה החשובה מכול הייתה להגיע לקמילישוק להדליק נרות נשמה ולומר קדיש על קבר אחים שם קבורים עשרות מבני משפחתנו. ועל כך ברצוני לספר לכם. לשם כך אחזיר אתכם אחורה בזמן.
על פי הנתונים בשנת 1939 היו בקימילשוק 140 משפחות מתוכן 36 משפחות יהודיות.
זוהי עיירה נידחת שהגרמנים הגיעו אליה מאוחר יחסית ולכן לגטו שלה הגיעו פליטים מהסביבה שברחו מהעיירות שלהם בהם הגטאות חוסלו. גם מגטו פודברודז' הגיעו פליטים בהם רבים מבני משפחתנו: אבא של אימי, אחות, אחים, גיס,דודים ובני ובנות דודים.
התנאים בגטו היו מחרידים הצפיפות הייתה נוראה, רעב כינים, מחלות ופצעים. את הצעירים הוציאו לעבודה, ובגטו היו רק המבוגרים והילדים. אימי עבדה במחלבה מחוץ לגטו, אחיה ודודה הוצאו למחנות עבודה.
ב-24 באוקטובר 1942 הקיפו הגרמנים והליטאים משתפי פעולה את הגטו, הוציאו כ-350 יהודים (המספר המדויק אינו ידוע) ביניהם היו בני משפחתי, והוליכו אותם ליער המרוחק כ-3 ק"מ מהגטו. היו שם בורות מוכנים, אמרו להם להתפשט, וירו בהם בדם קר.
כל זה נודע לאימי ואחיה מפי עדי ראייה נוצרים. כומר שגר בסביבה הקים על קבר האחים מצבה פשוטה וכתב: במקום זה קבורים כ-350 יהודים מגטו קימילשוק.
לאחר רצח משפחתה, נדדה אימי בכפרים, נערה בת 17 לבדה בחלק מהזמן הייתה עם אחיה זאב ברטניסקי ז"ל ועם דודה ראובן ליכט ז"ל. בחיפוש נואש אחרי מקום להסתתר בו היא הגיעה לביתם של ברוניסלב ופילומנה ז'ינצקובסקי משפחה נוצרית, להם היו שלושה ילדים אדם בן 10 ונדה בת 4 וידוויגה התינוקת. הם החביאו את אימי במשך מספר חודשים גורליים, לא למען בצע כסף, כי אם מתוך אמונה בחיי אדם. אימי מאמינה שהם הצילו את חייה. המשפחה המצילה הפכה למשפחתנו.
אימי הייתה בקשר מכתבים עם המשפחה הנוצרית משנות החמישים. עזרנו להם בחבילות בגדים וכסף. ההורים ברוניסלב ופילומנה נפטרו, הקשר עם הילדים שהפכו לאנשים המשיך. משנת 1991 עם פתיחת הגבולות, החלו מפגשים עם "המשפחה הגויה שלנו" בליטא, ובארץ אליה הם הגיעו בעזרתנו מספר פעמים. שלושת הילדים: ונדה, ידוויגה ואדם הגיעו לטכס מרגש בו הוכרזו הוריהם כחסידי אומות עולם ב"יד ושם".
כאשר הגענו לליטא- לווילנא ב-1996 במסע השורשים שלנו, התחלנו לברר כיצד נוכל לעבור לקמלישוק הנמצאת בבלארוס. הסתבר שאנו זקוקים לויזות, והתהליך להכנתם בשגרירות לוקח כ-4-5 ימים. לא היה לנו זמן רב, והיה ברור שלא נחזור לארץ בלי להגיע למצבה החשובה ביותר של משפחתנו בקמלישוק, יהא מה שיהא.
וכך מצאנו עצמנו במצב אבסורדי בו ישבנו בביתה של "משפחתנו הנוצרית"- ונדה בעלה ובניה והעלנו כל מיני אפשרויות כיצד להגיע לקמלישוק.
ג'ניה בעלה של ונדה מנהל בית ספר, איש גדול בלונדיני כמו שאר המשפחה, הוציא מפה והחל להסביר לנו את מה שכינינו "מבצע קמילישוק". הוא הראה לנו את הגבול במפה, והסביר שאין גדרות. יש מספר נקודות גבול בכבישים, שם עומדים חיילים הבודקים את המכוניות העוברות. הגבול הסמוך עובר בתוך יער, בו זורם נחל שניתן לעברו. ג'ניה סיכם: אפשר לעבור מליטא לבלארוס בקלות יחסית.
הוחלט שלמחרת ג'ניה ובנו אליק יסיעו אותנו בשתי מכוניות סקודה ליער, וימשיכו לנקודת הגבול ולאחריה יעברו לבלארוס ויחכו לנו במקום מוסכם. ונדה תיכנס איתנו ליער ותוביל אותנו למפגש עם המכוניות . משם נסיעה קצרה של כ-רבע שעה עד למצבת הקבר.
המבצע אמור היה לקחת שעתיים. בבוקר קמנו והייתה מתיחות באוויר, די דאגנו מהעומד להתבצע. ג'ניה ואליק הכינו את המכוניות, הם קנו בקבוקי וודקה (ליתר ביטחון) שיהיה מה לתת לחיילים בגבול במקרה הצורך. ונדה לקחה סלסלות קש נסענו בדממה כל אחד היה שקוע במחשבות. הגענו ליער וירדנו עם ונדה. ג'ניה הרגיע ואמר: הכול יהיה בסדר.נכנסנו ליער. ונדה נתנה לכל אחד מאיתנו סלסלה - הפכנו לאוספי פירות יער. התבקשנו לשתוק או לדבר מאוד בשקט. ונדה הראתה לנו אילו פירות יער לקטוף- היו תותי בר קטנים. פטלים, גרגירי יער, ואוכמניות.



נכנסו ליער כמו מהאגדות, בקלות ניתן ללכת בו לאיבוד. מסביבנו עצים גבוהי קומה, עצי מחט ועצים ירוקים משירי עלים, ביניהם מטפסים ושיחים קטנים. מיני פטריות כולל פטריות אדומות עם נקודות לבנות, אפשר היה לחוש איך נולדו האגדות על סיפורי היער והגמדים (הגמדים לא היו בבית) אחותי הצעירה חששה ולא התביישה לומר: מה נעשה אם יתפשו אותנו? הם לא דוברי אנגלית, זוהי לא מדינה דמוקרטית, הם יכולים לאסור אותנו. אחי ואני חששנו כמוה אך לא הראנו זאת. אמא אמרה: תקשיבו ילדים! אבא ואני עברנו את הרע מכל, אנחנו לא פוחדים. מה הם כבר יכולים לעשות? מכסימום נשחד אותם בעזרת דולרים שהם ישמחו לקבל לאור מצבם הכלכלי העגום.
ונדה השתיקה אותנו, לא רצוי היה שנתבלט. בסביבה היו אנשים שאספו פירות יער. לאחר הליכה של שעה ביער, הגענו לערוץ נחל המזכיר את הירדן במקומות הצרים שלו, וחיפשנו היכן לחצות אותו. הגענו למקום בו היה בעבר גשר ותחנת קמח ששניהם התמוטטו או נהרסו. במים היו אבנים גדולות וניתן היה לדלג עליהן ולעבור לצד השני . חיפשנו מקלות לאמא ואבא וחצינו את הנחל.



אני ואחותי חששנו שהסיפור הזה לא יגמר טוב, יתפסו אותנו. אחי "הגיבור" הבטיח לנו שלא יקרה כלום. זה לא הרגיע אותי, כי למרות שמזג האוויר היה נעים ממש הזעתי. לאחר עוד זמן הליכה נוסף ראינו מרחוק את הכביש. ונדה הלכה לראות האם המכוניות הגיעו למקום המפגש. על פי לוח הזמנים ג'ניה ואליק היו צריכים כבר להמתין לנו. אך המכוניות לא היו שם.
ונדה הרחיקה אותנו מהכביש שלא נעורר חשד, כי לא ממש התאמנו לנוף המקומי. חיכינו כ-15 דקות שארכו כמו נצח. דאגנו שמשהו קרה. התלחשנו בשקט..כאשר ונדה הגיעה היא סיפרה שאחת המכוניות נתקעה והם התעכבו לתיקון התקלה. כמו כן הוסיפה שג'ניה אכן נתן וודקה לחיילים ובירר שהם יהיו בנקודת הגבול בחזרתנו. הוא והחיילים הפכו ל"חברים טובים".
המכוניות הגיעו ונכנסנו פנימה. היינו בבאלרוס- בדרכנו עברנו כפרים והתחושה הייתה כמו חזרה במכונת זמן 50 שנה אחורה. המגורים ותנאי החיים, כלי עבודה, הדלות והפשטות, והמראה הכללי של הכפרים. סביב הבתים גידלו חקלאות קיום. שורה מכול סוג ירק- תירס, עגבניות, כרוב... תרנגולות הסתובבו בחצרות, עיזים לחלב, וחזירים.
לאחר נסיעה של רבע שעה הגענו למצבת הקבר.
שביל העובר בתוך שטח חקלאי, שטח קטן מגודר ומצבה שחורה עליה כתוב ברוסית בעברית וביידיש.
זה היה מראה פרדוכסלי, בתוך שטח חקלאי במדינה רחוקה, במקום שכוח אל מצויים קבר ומצבה, אליה הגענו משפחה יהודית בסיוע משפחה נוצרית שהקשר ביניהן החל בשואה. במקום זה התחברנו לשורשנו וקיומנו.
רעד עבר בנו, הפסקנו לנשום. העבר אפף אותנו מכול עבר. זה היה רגע קדוש. הדלקנו נרות נשמה, אמרנו קדיש, עמדנו ועמדנו ולא יכולנו להתנתק. לאימי היה כל כך קשה, כאילו מה שקורה כרגע, התרחש אתמול, ולא לפני 54 שנה.
אחרי שעה ארוכה בדממה נסענו משם. היינו מלוכדים בתחושה של כאב, הבנה, הזדהות, ואמפטיה.



קמלישוק" הוכתר בהצלחה. הורי נסעו לביתה של ונדה, ואנו חזרנו למלון. ישבנו בחדר אחי אחותי ואני בעיר זרה, ובכינו, בכי של הקלה, כאב, התפרקות, עצב ואובדן. כל כך הרבה רגשות הציפו אותנו. אחר כך צחקנו כמו מטורפים על אופן התנהלות "מבצע קימילישוק".
למחרת טסנו הביתה בתחושה שאנו משפחה מלוכדת, אוהבת, תומכת ומבינה הרבה יותר.
מאז הנסיעה המשותפת עברו 13 שנים, זו הייתה עבורנו חוויה שלא תשכח לעולם.

הבטחתי למשפחתי שאכתוב את הסיפור הזה, וכעת הגיעה ההזדמנות.

כאשר חזרנו לארץ לא הצלחתי לכתוב סיפור, התחושות היו חזקות וכואבות מידי. ובמקום זאת כתבתי שיר.

לאמא ואבא

אמא, נסעתי איתך לליטא מספר פעמים.
קוראים לזה "מסע שורשים"
פסעתי בעקבות שהשאירו רגלייך
הבטתי לאן שאת הסתכלת,
אך לא ראיתי את אותם הדברים.
ניסיתי לקלוט, באמת שניסיתי להבין
כל הידע, כול ניסיון חיי, כול חוויותי, לא הכינו אותי לכך
והרגשתי נורא. חסרת אונים וחלשה
ואת היית כה חזקה, הבטתי בך בהערצה.
ניסיתי להבין מאין את שואבת את כוחך ועוצמתך?
לנסוע לליטא מידי שנה, להתמודד עם הזיכרון והזוועה.
כוחך, בידיעה שמדינת ישראל ישנה,
מדינה יהודית יחידה
שנטלת חלק בהקמתה.
את מלאת גאווה, על כי התחתנת, ילדת ילדים ובנית משפחה
שהם לך צוק איתן, מקור אושר והנאה,
למרות הכול, ואף על פי....
מאז שחזרתי מפולין,
אני חולמת חלומות של אבי
שלא דיבר ולא סיפר, שתק והסתגר, סבל והתייסר,
יחידי מכול משפחתו, שהושמדה בבלז'ץ פולין, בגיא הריגה.
אני חולמת חלומות, אודות מקומות בהם לא הייתי,
אודות אנשים חסרי פנים,
חולמת חלומות של דור שהולך ונגמר, ולאט לאט נקבר.
מתעוררת בבעתה ומבינה
שאת אימא, ואתה אבא שרדתם את השואה
ואני היא הניצולה.
ואם יתנו לי דקה בלבד, לקחת את היקר לי מכול רכושי,
אקח עימי את החולצה הרקומה המתפוררת
של אחותך, דודתי פרידה שלא הכרתי
שנרצחה בידי הגרמנים.
את מטבע הרובל מזהב, האחרון שנותר
ממטבעות נוספים מסוגו, שקיבלת מאביך
והם קנו לך את חייך, הם וטוב ליבם של משפחה נוצרית אחת -
חסידי אומות עולם.
מטבע זה הפכת לתליון, והענקת לי במתנה, שיהיה קרוב לליבי.
שלא אשכח מאין באתי, מיהי משפחתי ומיהו עמי.
בבוא היום אתן שכיות אלה לילדיי, נטולי טראומת השואה,
שישמרו וינצרו, ולא יתנו לזמן ולשכחה
לקבור את ההיסטוריה החשובה והמשמעותית של המשפחה, העם והמדינה.


ליד מצבת ההורים הנוצרים שהצילו את אימי. בתמונה: אימי מרים גלזר-גביש לבית ברטניסקי עם ונדה, ידוויגה ובנה של ונדה


המשפחה המורחבת שלנו - אנחנו והם- יהודים ונוצרים שחיינו נקשרו בשואה בתמונה רואים כבר דור שלישי


אימי ואבי - מרים ויוסף גלזר/גביש יחד עם ילדי ברוניסלב ופילומנה זאיאקובסקי - ונדה, ידוויגה ואדם בשדרת חסידי אומות העולם


תעודת חסידי אומות עולם ולוח המנציח את שמם - ביד ושם ירושלים

האתר נבנה על ידי דניאל כ"ץ - דור שלישי