היהודים והעיירה בתקופת מלחמת העולם השנייה-השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השתנו החיים. המלחמה החלה ב-1.9.1939 כאשר הגרמנים פלשו לפולין, וכידוע פודברודז' הייתה חלק מפולין.
שבועיים לאחר מכן ב- 17.9.39 נכנסו לעיר הסובייטים בעקבות הסכם מולוטוב - ריבנטרופ (ראה פרוט). היהודים תארו את המתרחש על כניסת הצבא האדום כך: שמענו כל הלילה טרטור כלי רכב ורעש של צבא העובר דרך העיירה בדרכו לווילנה. פחדנו לצאת ולראות מה מתרחש, רק בבוקר ראינו טנקים וחיילים רוסיים שלא התייחסו אלינו בעוינות. כעבור 11 יום מסרו הרוסים לליטא את אזור וילנה כולל פודברודז'.
חצי שנה לאחר מכן ביוני 1940 פלשו הסובייטים לליטא והתחילו להתבסס בה.
אחד הזיכרונות מהצבא הרוסי הוא ריח "המחורקה" הטבק הגס מעורב בשורשים של צמח הטבק שעישנו החיילים, כסיגריות מגולגלות בנייר עיתון ורוק ששימש דבק. הם סיפרו שברוסיה לא חסר כלום ויש הכול... אך פשטו על החנויות ובשטרות של רובלים קנו מכל הבא ליד כדי לשלוח למשפחותיהם ברוסיה.
לדוגמא בחנות של ברטניסקי היו נעלי גומי שהרוסים קראו להם נעלי לק וקנו את כל הסחורה. בוויטרינות- בחלונות הראווה ברחוב פילסודצקי היו כותנות לילה עם מלמלה ותחרה, שהרוסים היו בטוחים שאלה שמלות נשף, הם קנו ושלחו לנשותיהם. כך היה גם עם שעונים ומחברות מהחנות של משפחת חרמץ ושאר מוצרים. כאמור הם קנו הכול.
יש לציין שהרבה מתושבי העיירה ידעו רוסית מתקופת מלחמת העולם הראשונה. בתקופת המלחמה ההיא הגרמנים היו "בסדר" עם היהודים והם סחרו איתם. לדוגמא משפחת שפירא סיפקה להם בשר.
לעומת זאת הרוסים זכורים לרע במספר אירועים אכזריים כמו הפריצה לבית של גולדה שפירא - אמא של האחיות לבית שפירא, והרג סבא מאיר, וארבעה אחים הירשל, לייבל, חיים ויודל.

להבנת האירועים שעברו על פודברודז' מפרוץ המלחמה יש צורך ברקע היסטורי

הסכם ריבנטרופ - מולוטוב

בראשית שנות השלושים אימץ סטאלין, מנהיג ברית המועצות מדיניות מתונה כלפי המערב. ברית המועצות חתמה על הסכמי הגנה עם צרפת וצ'כוסלובקיה והצטרפה לחבר הלאומים.
החל מאמצע שנות השלושים ביקש סטאלין ליצור חזית מול גרמניה ואיטליה, אולם המערב היסס לכרות עמו ברית.
ברית המועצות חששה מגרמניה כיוון שהכירה את העוינות הבסיסית של הנאצים כלפי המשטר הקומוניסטי ואת שאיפותיהם להתפשטות טריטוריאלית במזרח אירופה.
מדיניות הפייסנות שאימצו בריטניה וצרפת מול התוקפנות הגרמנית שכנעה את סטאלין כי מדינות המערב חסרות אונים מול היטלר.
ברית המועצות הבינה שהיא צריכה להגיע להסכם עם גרמניה ובכך לקדם את מטרותיה.
בתאריך 23.8.1939 נחתם הסכם הידוע בשם "ריבנטרופ- מולוטוב" על שם שני שרי החוץ שחתמו על ההסכם. ההסכם הכיל חוזה אי התקפה גלוי ופרוטוקול סודי שחילק את המרחב המזרח אירופי לתחום השפעה גרמני, ולתחום השפעה סובייטי.
כשבוע לאחר חתימת ההסכם שחילק את פולין בין שתי המעצמות, פלשה גרמניה לפולין ופרצה מלחמת העולם השנייה. ברית המועצות פלשה גם היא לפולין ממזרח, בתאום עם גרמניה. פולין הוקמה ב-1919 כחלק מהסכמי ורסאי. הממלכה שנעלמה מעל המפה במאה ה-18 חזרה כרפובליקה לאומית. שתי האומות לא הסכינו עם קיומה: גרמניה טענה שקיום פולין גזל את חבליה המזרחיים, וברית המועצות סירבה להכיר בכך שחבליה המערביים הפכו לחלק מפולין.
וכך חולקה פולין בין גרמניה לרוסיה כפי שנקבע בהסכם ריבנטרוב- מולוטוב. שתי המדינות סיכמו שהן לא תתקופנה אחת את השנייה, ולא תשתפנה פעולה עם מעצמה שלישית שתתקוף אחת מהן. הסכם זה כובד בשנתיים הראשונות.
ב-1.9.1939 חצו כוחות גרמניים גדולים את הגבול הפולני. האס.אס ארגן תקרית גבול מגוחכת, שאיש לא האמין בה, ששימשה כתירוץ לתקיפה. בפעם הראשונה חזה העולם בלוחמה מודרנית שהשתמשה בטנקים ובמפציצים.
הפולנים לא היו מוכנים למלחמה מסוג זה, לא היה להם חיל אוויר, ולא היו להם טנקים. היו להם פרשים. באומץ נדיר אולי בטיפשות הסתערו פרשים פולנים על הטנקים והנגמ"שים הגרמניים. פולין הצליחה להחזיק מעמד 18 יום. נפילתה הייתה מהירה וכואבת.
ב-17.9.1939 תקפה ברית המועצות את פולין. יום לאחר מכן פולין נכנעה וחדלה להתקיים כמדינה ריבונית. הממשלה הפולנית הצליחה לברוח לרומניה והפכה לממשלה גולה. חלקה המערבי של פולין סופח לגרמניה, חלקה המזרחי סופח לברית המועצות- כמו שסוכם בהסכם.
לפשיזם ולקומוניזם היה עכשיו גבול משותף.



רקע היסטורי זה חשוב להבנת האירועים מדוע פודברודז' עברה מיד ליד במשך שנתיים עד ה-22.6.1941.

מחודש יולי 1940 הפכה ליטא לרפובליקה סובייטית. המשטר הסובייטי חוקק מיד חוקים כמו: הלאמת חנויות ורכוש, איסור לעסוק במסחר, איסור לימוד השפה העברית, ולכן התחילו ללמוד באידיש.
התנועות הציוניות חדלו מלהתקיים. אך למרות ההוראות החדשות והקשיים, ניתן לומר שהחיים חזרו פחות או יותר למסלולם.
העיתונות הסובייטית לא דווחה על הנעשה במדינות הנמצאות תחת כיבוש נאצי ולא התנהלה נגדם שום תעמולה. התעמולה היחידה הייתה אנטי-דתית.
בתקופה זו זוכרים היהודים עברו דרך פודברודז' רכבות עמוסות אבנים וציוד שאיש לא ידע מה פשרם. בינתיים הגיעו פליטים שהצליחו לברוח מאזור וורשה כמו משפחתה של הדסה רוזן/שפירא שאביה היה מורה בבית ספר תרבות ושמש בבית הכנסת. הם סיפרו על שמועות שהגרמנים מקימים גטאות ליהודים. קשה היה להאמין ואיש לא העלה בדעתו שירצחו יהודים על לא עוול בכפם.
העיתונות הסובייטית המשיכה כדרכה בשתיקה ולא הסגירה דבר על היחסים וההסכם בינה לבין גרמניה.
כך התנהלו החיים עד 22.6.1941 . בוקר אחד הודיעו ברדיו שהיטלר פקד על צבאו לתקוף את ברה"מ. מולוטוב הודיע שהגרמנים עברו את הגבול והחלה הפלישה לרוסיה במבצע שקיבל את השם "ברברוסה" ובכך הפר היטלר את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שהיה בין שתי המדינות.
למחרת בבוקר הופיעו אווירונים גרמנים והחלו להפציץ את וילנה וסביבותיה. פודברודז' שלנו שימשה עורק רכבות חשוב והופצצה אף היא. במשך היום כולם זזו מזרחה. הרכבות שותקו ולכן אמצעי התחבורה היו: עגלות, מעט מכוניות ובעיקר הלכו ברגל.
מי שיכול היה הצטרף לצבא האדום שנסוג בבהלה. המהומה נוצלה על ידי הליטאים שנכנסו עם סכינים שלופים וצעקו "עכשיו נשחט את הז'ידים" הם החלו לבזוז לשדוד ולהרוג. מיד אסרו על החנויות למכור סחורה ליהודים, ונלקחו הסוסים והמכונות של היהודים.
הקורבנות היהודיים הראשונים שנרצחו בידי הליטאים והגרמנים היו: אידל קולבאק, יוסף ואברהם ליברמן, הרב מיאנישוק, קופל שקלרוביץ, חיים זק, האחים דוד ואליעזר מירסקי. היה ברור שזוהי רק ההתחלה.
לפנות בוקר מידי יום החלו להוציא יהודים ולירות בהם. כולנו התחלנו להתרגל לרעיון המחריד שמחר גם אנו לא נהיה יותר בין החיים.
באחד הלילות הם הוציאו 67 יהודים ביניהם תינוקות ונשים לקצה העיירה ליד תחנת הקמח. שם ציוו עליהם לחפור בורות שישמשו כעמדות עבור תותחי הנ"מ, לאחר שסיימו את העבודה ירו בהם. היהודים ניסו להיאבק באבנים ואגרופים אך זה היה קרב אבוד.
זקן ההרוגים במקום היה ישראל ברוך בברסקי בן 72 ומשפחתו, הרבנית אטל אברמוביץ ובניה אברהם ולייבקה, יצחק זילבר אשתו ובתו, ורבים נוספים.
זאב אברמוביץ היחיד שהצליח לברוח, סיפר כיצד נאבקו היהודים על נפשם באבנים ובמקלות עד הריגתם.
שנים לאחר מכן הוקמה בפודברודז' מצבה לזכרם.


המצבה ליד תחנת הקמח

המצב ששרר של ביזה שוד, פוגרומים ותוהו ובוהו שערכו הפולנים והליטאים נמשך עד אוגוסט 1941 - תאריך כניסת הגרמנים לעיירה.
החיים השתנו. ברחובות כמעט ולא היו יהודים, התריסים בבתיהם היו מוגפים, הגויים צעקו מילות גנאי, מודעות נתלו בכל רחבי העיירה שפרטו את הגזרות האכזריות: שלילת חופש התנועה, איסור ללכת בקבוצות , ענידת טלאי צהוב על החזה ועל הגב, עוצר בלילות, איסור הליכה לכלבים ויהודים על המדרכות, רק בתעלות הניקוז בין המדרכה לכביש, איסור על לימודי העברית. זו הייתה אנטישמיות "בתפארתה".
הגרמנים כנסו את נכבדי העיירה היהודים ודרשו מהם למסור תכשיטים, פרוות, כלי כסף וזהב. הם החלו לעצור גברים ולשלוח אותם למחנות עבודה, מידי פעם היו יורים והורגים להנאתם. מספר ימים לאחר מכן הודיעו שכל היהודים בגילאי 14-60 חייבים לצאת לעבודה, כי ללא עבודה לא יהיה מזון. הוציאו קבוצות לעבודות כמו: חטיבת עצים, תיקון כבישים, וניקוי בתי שימוש במחנות צבאיים.
הוטל על היהודים לבחור יודנרט שייצג אותם בפני השלטונות. תפקידו היה לבצע את פקודות הגרמנים.
לתפקיד יושב ראש היודנרט נבחר בן ציון וויליאן, דוד סוזאן סגנו, ישראל ברטניסקי היה הגזבר ואליהו ליכט היה מזכיר. כמו כן היו גם: נתן שפירא מאיר בליץ וברוך בלושינסקי. כולם חיכו להוראות מהגרמנים כיצד לנהוג ומה לעשות. וכך סופר:
"מידי בוקר הגיע ליודנרט נציג גרמני ואחרי משא ומתן אתנו שלחנו אתו עובדים שיצאו בבוקר וחזרו בערב. העבודה הייתה מאורגנת ומסודרת בניגוד לעיירות אחרות, שם היו שמועות של חטיפות יהודים לעבודה".
זמן קצר לאחר מכן נדרשו היהודים לעבור לגטו שכלל שני רחובות קטנים במרכז העיירה: אורנינה וביארלסקי.
ההלם היה גדול, היהודים לא הבינו מה עומד להתרחש. הם נאלצו לעזוב את רכושם ולהיכנס לגטו הקטן והצפוף. הפולנים שגרו ברחובות שהפכו לגטו עברו לבתי יהודי העיירה. פקודה זו גרמה למהומה. הפולנים רצו את הבתים היותר יפים ועשירים. במקביל ההוראה של הגרמנים אסרה על היהודים להוציא רהיטים ורכוש, מותר היה לקחת רק מיטלטלין שניתן לסחבו על הגב.
היהודים ניסו להציל את רכושם בכך שחפרו בורות בחצרות והחביאו בהם דברי ערך, אחדים מסרו רכוש בעל ערך למשמרת למכרים גויים, בתקווה שאי פעם יוכלו לקבלם בחזרה.
על היודנרט היה לארגן ולשכן כל משפחה. החיים בגטו היו קשים, הצפיפות הייתה איומה, כמות המזון הייתה מזערית, מי שיכול היה לעבוד עבד.
פעם בשבוע ניתן רישיון לצאת לשוק לקנות מצרכי מזון. היהודים נתנו דברי ערך שהצליחו לקחת עימם תמורת מזון.
הליטאים שרפו בהנאה את הספרייה המפוארת שהייתה גאוות יהודי העיירה. הלב נצבט למראה הלהבות. בכלל עשן ופיח כיסה את העיירה. הפולנים שמחו ועודדו מעשי וונדליזם שבצעו הליטאים.
בינתיים החלו להגיע שמועות על רצח יהודי העיירה מאלאט הנמצאת 50 ק"מ מפודברודז', זה גרם לזעזוע בקרב היהודים, כי זו הייתה הידיעה הראשונה שהגיעה אלינו על רצח המוני. היה ברור שחיסול הגטו קרוב.
החגים התקרבו, האווירה הייתה עצובה והלב כבד מאוד.
חברי היודנרט ניסו לשחד את מפקד המשטרה הליטאית בשעון זהב, וביקשו ממנו להודיע להם מתי הגרמנים אמורים לחסל את הגטו, מתי תתרחש האקציה.
השוחד לא עזר. הפקודות הגיעו ישירות ממטה ה-ס.ס בברלין.
הסתובבו שמועות עקשניות שקבוצות מיוחדות של ה-ס.ס עוברות בין הערים והעיירות ורוצחים את היהודים ביריות, או אוספים אותם לבתי כנסת ושורפים אותם.
כולנו הבנו שזה רק עניין של זמן. זו כבר לא הייתה שאלה האם זה יקרה? אלא מתי.
ביום שישי לפני ראש השנה ב-1941 כשבועיים לאחר חיסול גטו נימנצ'ין הנמצא 25 ק"מ מהעיירה, ויליאן יו"ר היודנראט הודיע ששמע שהולכים לחסל את הגטו, הוא הציע לכל מי שיכול לברוח שיעשה זאת. הוא עצמו ברח עם משפחתו.
ואכן בעיירה נראתה תנועה בלתי רגילה של ליטאים, שומרי יערות, משטרה ופולנים רבים. היה ברור שמשהו עומד להתרחש. החלה בריחה ליערות, אך לא כולם הצליחו לברוח. השמועה אמרה שמעבירים את היהודים מפודברודז' לסביציאן למחנה ריכוז. רוב היהודים לא האמינו לידיעה.
ב-26.9.1941 בערב שבת כתרו הגרמנים והליטאים את הגטו, אספו את בני העיירה בבית הכנסת הישן ולמחרת בשבת בבוקר הובילו את כולם בשיירה של עגלות מלווים בחיילים גרמנים לפוליגון המרוחקת כ-20 ק"מ, ושם בדם קר רצחו 8000 יהודים מהעיירות מאזור סבינציאן - כולל פודברודז'

כך באה לסופה ההיסטוריה המפוארת של העיירה פודברודז'.


המצבות בפוליגון

אלה שהצליחו להימלט מפודברודז' התפזרו ביערות ובכפרים, מספר לא רב מצא מסתור אצל איכרים נוצרים, חלקם הגיעו לגטאות קימלשוק מיכלשוק וסביר - שם עדין לא החלו אקציות.
מספר קבוצות הצליחו להגיע ליער ולהצטרף לפרטיזנים לחטיבת ניבסקי- פלוגת הנוקמים, וחטיבת היהודים בבריגדת מרקוב. כמו: מאיר ביקסן, לייזר פטשניק ומשפחת שילון. לאלה שניסו להגיע לקימלישוק קרה בדרך עוד דבר נורא.
כך מספרת מרים גביש גלזר- בארן הוא כפר קטן לא רחוק מקמלישוק. הגענו אליו מספר ימים לאחר חיסול גטו פרודברוז' זה היה בתחילת אוקטובר. הכפר נמצא בבאלרוס רחוק מדרך מרכזית, מקום שכוח אל. לשם עדיין לא הגיעו הגרמנים והחיסולים המאורגנים שלהם.
שהיינו שם כ-3 חודשים. האיכר אצלו התחבאנו היה גוי בשם וויסקו רודף בצע, הוא הסכים לבנות במחסן קיר כפול תמורת תשלום בזהב. היינו 9 נפשות במחבוא הצפוף.
בכפר באראן גר בבית קטן יהודי בשם אברהם עם משפחתו שמנתה 6 נפשות. אדמה כמעט לא הייתה לו והוא התפרנס ממסחר ומעבודה אצל איכרים בסביבה. הוא היה שוחט, אדם ישר וטוב לב האהוב על כולם.
עם חיסול הגטאות הגיעו אליו יהודים והוא קיבלם והתחלק עימם במעט הלחם ותפוחי האדמה שהיו לו. כאשר הגענו לבארן כבר הסתתרו אצלו הרבה יהודים.
יום אחד בסוף דצמבר 1941 הגיע יונה לוין- גיסו של אבי ישראל ברטניסקי ובדיוק נכנסה האיכרה לביתה וצעקה: גרמנים בכפר! בלי לחשוב רצנו למחבוא שלנו. יונה לוין קפץ מהבית ליער והגרמנים השיגו אותו, שמענו צרורות של יריות, ויריות בודדות שנמשכו זמן רב. בלילה - שעות רבות לאחר מכן שהשתרר שקט, בעלת הבית פתחה את הפתח בקיר וסיפרה לנו שהגרמנים רצחו את כל היהודים שהיו בביתו של אברהם. אברהם היה ביער וניצל, אך אשתו ושתי בנותיו נרצחו.
נרצחו 13 יהודים מפודברודז' ביניהם: יונה לוין, הרופא ד"ר משה רייז'בסקי ומשפחתו- אשתו סוניה, בתו בלה, כלתו מינה. האחים בערל, ישראל ויוסף זק ובן ציון איינגלצין. נרצחו שם יהודים נוספים מהסביבה.
לאחר הרצח פקדו הגרמנים על מוכתר הכפר לקבור את היהודים בקבר אחים.
לאחר נפילת מסך הברזל נסעה מרים מספר פעמים לאזור הכפר בארן לחפש את הבית בו התחבאו באותו אירוע נורא, אך לא מצאה את הכפר הנמצא היום בבאלורוס. מוליק קרול-קרן הצליח למצוא את המקום באחד מנסיעותיו הרבות.
מסתבר שהבעיה הייתה באיות שמו של הכפר שכתוב ברני ולא בארן.



לאחר שהמקום נמצא, החליט ועד הקהילה שחייבים להקים במקום מצבה לזכרם של 13 בני פודברודז' שנרצחו, וצריך לתעד את סיפור הרצח שבוצע בבארן. (מספרם המדויק של הנרצחים לא ידוע)
הפרויקט לא היה פשוט כלל וכלל, אך לבסוף הוקמו שתי מצבות לזכרם של הנרצחים- אחת בפודברודז' ואחת בבארן.


המצבה בבארן


לזכרם של בני פודברודז' שנרצחו בבארן - מצבה הנמצאת בפודברודז'

קימלישוק נמצאת כ-50 ק"מ מווילנה, ו-20 ק"מ מפודברודז'. כיום היא שייכת לבאלורוס.
יהודי פודברודז' הגיעו לגטו קימלישוק. יהודי המקום קיבלו את הפודברוז'אים ועזרו להם ככל יכולתם. בהתחלה הגטו לא היה מגודר ואפשר היה להיכנס ולצאת, בשלב מאוחר יותר גודר השטח והגטו הפך לסגור ושמור. פיני קרול אביו של מוליק היה אחראי על הגטו.
התנאים היו נוראיים. הצפיפות, ההתמודדות עם הרעב הקור והמחלות היו קשים מנשוא. נדרשה גבורה יום יומית לא לאבד צלם אנוש.
בימי רביעי היה יום שוק ומותר היה לצאת לשעתיים לקנות מזון. הצעירים עבדו בעיקר בכריתת עצים בשביל הגרמנים.
המצב בגטו הלך והורע, , לא היה לאן ללכת ואי אפשר היה לברוח. היו שמועות על חפירת בורות וחיסול, אך האנשים היו חסרי אונים, ולא יכלו לעשות דבר. כ-10 חודשים עברו מאז הגיעו יהודי פודברודז' עד חיסול הגטו.
ביום שבת ה-24.10.1942 י"ג בחשוון תש"ב באו פלוגות ס.ס. עם ליטאים ואוקראינים, כתרו את הגטו הוציאו את כל היהודים ליער וירו בהם בדם קר.
הפעולה הייתה פתאומית רק מעטים הצליחו לברוח ולהינצל.
כ-350 מיהודי גטו קימלישוק מפודברודז' והעיירות הסמוכות נקברו בקבר אחים. כומר שהיה עד למעשה הנבלה, הניח סימן ראשון על קבר האחים ורשם עליו: כאן קבורים 350 יהודים מגטו קימלישוק. בזכותו נודע מקום קבורתם.

חסיה מרינוב/לשץ הייתה בקשר עם הכומר, והיא זכרה את המקום, לאחר מכן הגיע מוליק קרול והקים את המצבה הראשונה.
כאמור המקום נמצא בבאלורוס, בתוך קולחוז - שטח חקלאי, ולכן מבצע הקמת המצבה לא היה פשוט. נדרשו יוזמה קשרים תשלומי שוחד והשקעה כספית גדולה כדי לגדר את המקום להקים מצבה ולדאוג לסלילת שביל גישה.
בעזרת "משוגעים לדבר" כמו: מוליק קרול/קרן, מרים גביש- גלזר פימה ושלמה פטשניק, מאיר ביקסון, מולה גילנסקי ועוד. נבנתה מצבה שכתוב עליה בעברית, שתהיה ליד וזיכרון ולעדות לכך שלא נשכח את מתינו לעולם.


המצבה הראשונה בצילום מ-1942


המצבה כיום

מעט מהיהודים שברחו ושרדו את חיסול גטו קימלישוק הגיעו לגטו מיכלשוק וסביר, אך גם לשם הגיעו הנאצים ועוזריהם וחיסולם לא איחר לבוא.
סיפורי ואופן ההצלה של חלק קטן מבני פודברודז' מופלאים. חלקם הצליחו לעבור לרוסיה, חלקם הסתובבו והתחבאו ביערות, חלקם מצא מחסה אצל גויים טובים.
אנו זוכרים בתודה את עזרתם של הגויים שהצילו חלק מאיתנו. רובנו שומרים על קשר עם המשפחות הגויות, ודואגים לגמול להם בסיוע ועזרה כלכלית, ובקבלת אות חסידי אומות עולם.
משפחות שנשארו בקשר עם הגויים הם: משפחת פטשניק, משפחת ליכט, מוליק קרול/קרן, משפחת גביש-גלזר, משפחת פלר ועוד.


הנצחתם של חסידי העולם ברוניסלב ופילומנה זאיאצקובסקי שהצילו את מרים ברטניסקי/גביש-גלזר

השחרור המיוחל הגיע עם בוא הסובייטים ביוני 1944. ראינו טנקים וחיילים רוסים עם דגל רוסיה. כמה טוב היה לראותם. קשה היה לקלוט ולהאמין שהשחרור אכן הגיע והמלחמה הסתיימה. הניצולים החלו לחזור לעיירה אט, אט.
העיירה הייתה שונה. חלק מהבתים נהרסו וחלקם אוישו למגורים ע"י ליטאים ופולנים. אף אחד מתושבי העיירה לא שמח לראות אותנו השורדים. למזלנו קיבלנו עזרה מהדיביזיה הליטאית שהיו בה הרבה חיילים וקצינים יהודים.
.כמה עצוב היה לחזור ולראות את העיירה ללא יהודים, זו כבר לא הייתה העיירה הנפלאה והנהדרת שלנו. זה כבר לא היה ביתנו.

האתר נבנה על ידי דניאל כ"ץ - דור שלישי