פודברודז' - החיים היהודיים בעיירה לפני מלחמת העולם השנייה
פודברודז' נוסדה בשנים 1863-65 במפגש שני נהרות שחצו אותה:ז'ימניה ודובינקה. פרוש שמה של העיירה הקשה להגייה קשור לנהר- מקורו מהמילה "ברוד" בפולנית שפירושו- מקום רדוד בנהר בו ניתן לעבור.
מירה שפירא ברינעלה פטשניק, צבי מירסקי, יוכבד פלוטניק, ומרים ברטניסקי - על גדת הנהר לפני המלחמה
פודברודז' הייתה עיירה טיפוסית בת רחוב ראשי ארוך, שלאורכו בתים בני קומה אחת או שתיים בנויים מעץ. סביב הבתים שטח אדמה שנוצל לגידול ירקות ופירות לולים, ואפילו רפתות.
ההבדל הגדול בין עיירה זו לשאר העיירות היה שפודברודז' קיבלה מעמד של עיר על ידי שליט פולין בשנות ה-30. מעמד זה הביא לכך שבעיירה הייתה עירייה, ראש עיר ומועצת עיר שהיו בה גם יהודים.
הסיפור שבשלו העיירה קיבלה מעמד של עיר מרתק ומעניין.
סיפור המעשה הנה הוא לפניכם- כאשר הפולנים נאבקו לקבל את עצמאותם ולהשתחרר מעול הצאריות, יוזף פילסודצקי שלימים תפס את השלטון בעזרת הצבא, תכנן לתפוס רכבת של חיילי הצאר שהיה בה "אוצר" לא מבוטל - כסף שנאסף ממיסים. הוא קיבל עזרה מכנופיה יהודית מווילנה ששמה "הרשקה הלבה חלה" (הרשקה חצי חלה- בטח גם לזה יש סיפור) כנופיה זו עסקה בלקיחת- נכון יותר גניבת כספים מעשירים וחלוקתם ליהודים עניי ווילנה. הרכבת עצרה כ-9 ק"מ לפני פודברודז' בתחנה בשם פרצ'ב- זו התחנה שהייתה ליד האחוזה של הגרף פרצבסקי.
כאשר עצרה הרכבת ועליה הכסף שנאסף, מצידה האחד היו פילסודצקי חייליו והכנופיה היהודית, ומצידה השני חיילי הצאר. שוד הרכבת הצליח והכסף נלקח.
לימים הכנופיה היהודית של "הרשקה הלבה חלה" הסתבכה ואנשיה הוכנסו לבית הסוהר. פילסודצקי תפס את השלטון ב-1926 וכונן משטר סמכותי נשיאותי.
הכנופיה פנתה אליו שיעזור לשחררם, ולהפתעתם הוא הגדיל לעשות. הוא שחררם, וגם הודה להם.
כך פודברודז' הסמוכה לתחנה בה התבצע השוד שעזר לו לתפוס את השלטון קיבלה את הכבוד להפוך מעיירה לעיר.
בעיירה חיו כ-3000 תושבים שליש מהם- כאלף יהודים, השאר פולנים, רוסים, ליטאים גרמנים, קראי אחד וטטרי אחד.
תחנת הרכבת של העיירה הייתה עורק תחבורה חשוב במסילת ברזל שחברה בין וורשה לפטרסבורג ומקומה היה על הכביש הראשי.
תחנת הרכבת
הרחוב המרכזי בעיירה היה רחוב ווילנה שחצה אותה מצפון והגיע עד הגשר.
מדרום לגשר היה רחוב פילסודצקי שהגיע עד רחוב סבינציאן בדרום.
תמונת הרחוב כפי שצולמה ע"י מירסקי ב-1996
ברחוב קישונר היו: בית ספר "תרבות", תחנת מכבי אש, ביתו של מפקד המשטרה (קומנדט), חנות "רולינק" ולידו בסמטה תחנת המשטרה.
מול בית הספר גר הרופא היחיד של העיירה- ד"ר רוז'בסקי.
תמונת בית הדוקטור
40% מהיהודים עסקו במסחר ורוכלות 30% עסקו בנפחות, חייטות, סנדלרות, והשאר בעבודות מזדמנות. מידי יום שני התקיים שוק שבועי מצפון לגשר, אליו הגיעו כפריים למכור ולקנות תוצרת ומרכולת. זה היה שוק הומה אדם.
העיירה הציורית והשלווה התפרסמה כעיירת נופש וקיט הודות למי הנהרות ושפע יערות עצי לבונה צפופים, עצי אורן, ברושים ואשוחים שהיו סביבה.
מידי קיץ הגיעו אליה נופשים בהמוניהם "דצ'ניקים" לדירות חדרים ופנסיונים. בתי הארחה של : שמידט, בקר, מלצאדסקי וגרפונג היו ידועים ומפורסמים. גם בית הקפה של שפירא היה ידוע בגלידות הטעימות שלו.
יהודים רבים מצאו פרנסתם באספקת מזון ושירותים לנופשים. שמה של העיירה יצא למרחקים.
גם לחורף בעיירה היה יופי משלו, כאשר הכול היה מכוסה שלג והנהרות היו קופאים, עליהם החליקו במזחלות ומחליקים ועשו סקי.
היו אלה ימים יפים ונעימים הזכורים לטוב.
שני בתי כנסת היו בעיירה אליהם הגיעו היהודים בשבתות וחגים- בית הכנסת הישן, ובית הכנסת החדש. רבה של העיר היה משה פרסקי הי"ד שנשא דרשות. הרב היה למדן מופלג ירא שמים.
בתי הכנסת שימשו גם כמקום מפגש חברתי ומקום בו התעדכנו בידיעות וחדשות מהסביבה והעולם.
שני שוחטים היו בעיירה, אחד מהם היה חיים שלום פטשניק הי"ד יהודי טוב לב ולמדן.
היה גם "מלמד"- רבי זלמן איציק הי"ד שילדים רבים עברו תחת שבטו.
בית הכנסת הישן ולידו בית הרב והרבנית – ניתן להתרשם מיופייה והפסטורליות של העיירה הגשר והנהר
לבתי הספר בעיירה היה תפקיד חשוב בחיים התרבותיים הציוניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה נוסד בית ספר ששפת ההוראה שלו הייתה יידיש אשר נסגר לאחר שנים מועטות בשל חוסר תנאים ואמצעים.
בשנים 1918-1939- בין מלחמות העולם ידעו היהודים בפולין שנים של פריחה תרבותית וחברתית. הוקמו בתי ספר "תרבות" שהיו שייכים לרשת עצמאית שנתמכה ע"י יהודים ציוניים ושכר הלימוד בו היה פרוגרסיבי- כל משפחה שלמה על פי יכולה. ב"תרבות" לימדו את כל המקצועות בעברית, העניקו לתלמידים ידע על שורשי התרבות היהודית והעברית. כמובן שלמדו גם שפה והיסטוריה פולנית.
פרט זה מסביר את השליטה הטובה מאוד בשפה העברית שרכשו התלמידים. אפילו הגיעו ספרים מארץ ישראל. כיוון שלא היו מספיק ספרים למדו בקבוצות.
ואכן ב-1924 נפתח בי"ס "תרבות" בפודברודז' שהתקיים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בית הספר חינך לערכים לאומיים וחיזק את הקשר לא"י. בתחילת דרכו פעל בית הספר בבית של אברשה קרול בקומה השנייה. המורים הראשונים היו: קופילוביץ- תנ"ך ועברית, דנישבסקי, חנן בליץ- גיאוגרפיה, טבע ומתמטיקה,
המורה הלנה לימדה פולנית. בהמשך לימדו גם עזריאל פטשניק, מלכה ליכט, יוסף גינדלין, גיטה מולר ואסטר ספקטור. נבחר ועד הורים ששיתף פעולה עם בית הספר והיה מעורב בכל התחומים: פדגוגיה, חברה, בקשות ותלונות. נערכו ימי "פרח" בהם נאסף כסף תרומה לקק"ל, וביזמתם נערכו חגיגות לציון אירועים שקרו בארץ כגון: הצהרת בלפור, הקונגרס הראשון בבאזל. התקיימו גם עצרות זיכרון ואבל על גזרות ואירועים כמו: מאורעות הדמים בארץ ב-1929 ב-1936.
אנשי הועד היו אנשי ספר משכילים, ציוניים ופטריוטים. בשנת 1936 לדוגמא היו בוועד: אלטר זילבר ואיצ'ה פרסקי- בנו של הרב פרסקי. תופעה מוזרה הייתה שבוועד בית הספר היו בעיקר בחורות ובחורים צעירים מ"השומר הצעיר". שמו הטוב של בית הספר התפרסם באזור והוא הפך לגאוות המקום.
בית ספר תרבות בפודברודז'
מחזור תלמידי בית ספר תרבות - שנת 1936
בית ספר תרבות- כיתה ו' שנת 1938
מחזור תלמידי בית ספר תרבות - שנת 1939
לא כל הילדים היהודיים למדו בבית ספר תרבות, חלקם למדו בבית הספר הפולני "פובשכנה" שעמד על גבעה גבוהה.
בשנות השלושים החלו לפרוח בעיירה תנועות ציוניות מזרמים שונים: החלוץ, פעילי ציון, השומר הצעיר, הפועל המזרחי בית"ר בונד ומעט קומוניסטים.
הצעירים הנהדרים של העיירה נקראו "נוער הזהב" ו"נוער היהלומים" הם למדו בווילנה והיו פטריוטים ציוניים. רובם נסעו ללמוד בפלשתין המנדטורית.
הראשונים מבין הצעירים הגיעו לפלשתין כבר ב-1929 והמשיכו להגיע בתחילת שנות ה-30. להלן שמותיהם: נתן מירסקי, נחמן לוי, אהרון בורסקי, גרוניע אורמן ובעלה ירחמיאל פטשניק, אברהם ריבקינד, שלום שקלרוביץ, מרים יונינה, מרדכי קופילוביץ, אהרון בורסקי, אלישבע סקורקוביץ , נתן פרסקי ואשתו סוניה, אברהם חרמץ, מרדכי ברטניסקי, שבתאי מירסקי, חיותה אפשטיין ועוד.
לאור הקשר החזק עם הארץ, אין פלא שהתקיימה חגיגה גדולה בעיירה כאשר נוסדה האוניברסיטה העברית בירושלים.
נוער ציוני-השומר הצעיר לפני המלחמה
תנועת בית"ר במרכז יושב זאב ז'בוטינסקי
בעיירה היו מוסדות וארגוני צדקה וגמילות חסדים בסתר. מתן בסתר היה דבר ברור מאליו. יהודי העיירה שידעו אילו משפחות נזקקות וידם אינה משגת אוכל, נהגו לשלוח אליהם את הילדים עם האוכל מכוסה, כדי לא לבייש אותם. כמעט כל משפחה "אימצה" עני ודאגה לו בעיקר בשבתות וחגים.
הייתה חברת קדישא, וועד יהודי שדאג לצורכי הנזקקים כגון: הכנסת כלה, הלוואות, אחזקת מוסדות ציוניים כמו: בי"ס תרבות-משכורות למורים, רכישת ציוד, ספרי לימוד ועוד. בראש הוועד עמד הרב פרסקי שהיה רבה של העיירה.
משה פרסקי שימש רב העיירה קרוב לחצי יובל בין מלחמות העולם. היה למדן מופלג, ירא שמים, דרשן מצוין. עסק בצורכי ציבור באמונה, וניהל את עדתו ביד רמה.
התמנה לרבה של פודברודז' לאחר מלחמת העולם הראשונה. הרב שהיה חרד לחינוך הדור הצעיר שלמד בבתי ספר מודרניים,ניהל מאבק על ייסוד בית ספר דתי בעיירה, ונלחם בחירוף נפש בבית הספר היידישאי, עד שהעבירו מהעולם וביטלו.
הפעיל מאמצים כבירים לשמור על צביון מסורתי של בית ספר "תרבות". דאג שיקוימו לימודי יהדות, יהיו בני תורה ושומרי מסורת.
הרב פרסקי היה אהוב ונערץ, כיבדוהו על חריפות שכלו, חכמתו, אומץ ליבו, יושרו, מסירותו לקהילתו. דרשותיו היו יוצאות דופן ומשכו קהל מאזינים נרחב, השתמש באגדות, מדרשים, ניגונים בנוסף להלכה. דרשותיו היו מאורע תרבותי שנהרו לשמעו צעירים וזקנים.
בנוסף לדבקותו בתורה ובמסורת, היה גם שוחר של השכלה ותרבות כללית.
כל חייו חי בדוחק, הצניע לכת, סייע ועזר לכל נזקק, ותמיד דאג לכלל לפני עצמו ומשפחתו.
בכל בית הייתה כמובן גם קופסת קרן הקיימת לישראל.
גאוות העיר הייתה הספרייה העממית המפוארת שבה היו כ- 4000 ספרים בכל השפות כולל עברית ויידיש. הספרייה שימשה גם את מאות הנופשים שהגיעו לשלושה חודשים במהלך כל קיץ. הספרייה שכנה במבנה נפרד ליד בית הספר, וזה היה יוצא דופן בתקופה ההיא. הרוח החיה בספרייה והיו"ר שלה היה השען חיים לוניבסקי. הוא ארגן, קטלג, רכש ספרים, עשה בספרייה ימים ולילות. הוא אחד הראשונים שנהרגו עם פרוץ המלחמה. אולם הספרייה שימש גם כמקום להופעות ולתיאטרון. הנופשים התפעלו והוציאו את תהילת הספרייה בכל סביבות וילנה.
בעיר כמו פודברודז'- המכבדת את עצמה, הייתה גם תזמורת שהתמקדה והתמחתה בכלי מיתר. ניגנו בעיקר במנדולינות וגיטרות. הנגנים המצטיינים היו: חיים לונייבסקי, אברשה שקלרוביץ, חיים פיין ושלושת האחים לבית בברסקי.
גם חוג דרמטי היה בעיר, אחד הבמאים היה אליהו ליכט ז"ל שביים הצגות כמו: טוביה החולב וקונילמל בהחלט היה במה להתגאות.
היו בפודברודז' חיי חברה ותרבות עשירים.
כמו בכל עיירה, "הסתובבו" סיפורים על אירועים ואנשים קצת יוצאי דופן כמו: אברום פייגל שהיה שותה לשוכרה בשמחת תורה והיה עובר בעיירה כטוב ליבו ביין, ועושה שמח, וקורא בקול "צאן קדושים" והילדים היו הולכים אחריו עם דגלים וצועקים "ציגלה מה" וצוחקים ונהנים.
אברום היה גם בעל סגולות מרפא מוזרות: אם לדוגמא למישהו כאבה יד או רגל, היה מכניס את האיבר הכואב לסדק ואומר ברכה. האם הטיפול עזר? על כך חלוקות הדעות.
טיפוס מוזר היה גם קרפול גלאס שהיה שוחה בכל מזג אוויר, כולל בחורף כשירד שלג, הוא נהג לשחות מתחת לקרח.
מייקע קרול בן דודו של מוליק, בחור צעיר גבוה רחב כתפיים, התפרסם בכל האזור כגיבור גדול. יהודי העיירה התגאו בו מאוד, כי הוא הפחיד את הגויים ולא היסס להיכנס לקרבות ולהרביץ להם, כך שלא העזו להתחיל איתו.
ליד ביתו של בערל פיין היו צריכים לעבור בשקט מוחלט, כי הוא דאג מאוד לבריאותו. חס וחלילה אם מישהו היה מתעטש או משתעל לידו. סיפרו שבחורף פיזר חול לפני רגליו כדי שלא ייפול חלילה.
פישל (דער שניידער) החייט- היה יהודי גבוה יפה תואר, בעל זקן לבן, אדוק ונחשב לעילוי גדול בתורה. שר בקולו הערב עם חיוך על פניו תוך כדי עבודה זמירות מהתורה ביידיש ועברית. פעם צילם אותו קצין פולני שהתרשם מאישיותו ותמונתו התפרסמה בעיתון היהודי בארצות הברית, זו הייתה גאווה לעיירה.
נוסיף גם את רבי שעפטל יהודי בשנות השמונים לחייו, תוסס שאהב לשחק דמקה ושח, היה ידען בגמרא, קרא ספרות מודרנית - אפילו רומנים. אהב מאוד קונצרטים הייתה לו בדיחה על כל דבר וכל נושא. הוא היה סינתזה של הדור המבוגר והדור הצעיר.
משה דער בלעכער היה יהודי טוב לב ואוהב ילדים. הוא היה האחראי על המקווה. הילדים היו מגיעים אליו לקראת פסח להגעלת הכלים. הוא התייחס למנהג ביראת קודש, והיה חוזר ובודק שהילדים בצעו את המלאכה כהלכה.
חנות המזון של פייגה בברסקי הייתה ידועה ביותר, אליה הביאו ביום שישי סירי חמין- צ'ולנט ושם התבשלו בתנור ונאפו במשך הלילה.
בשבת בצהרים היו הולכים נציגי המשפחות עם הסירים המהבילים וריחות גן העדן שנדפו מהם ועוררו תיאבון.
תמונה לפני המלחמה: גולדה ובורה שפירא, איציק בליץ, יוסף סבירסקי, יוסף ושלמה סידרסן
אין עיירה ללא בית עלמין יהודי, שמיקומו היה מעבר למסילה
תמונת בית הקברות לפני המלחמה- ראובן ליכט ז"ל ליד המצבה של אביו
בית הקברות המחולל לאחר המלחמה
בית הקברות לאחר שיפוץ של השנים האחרונות
הכניסה לבית הקברות
בית הקברות 2009- שיפוצים בסיוע מוליק קרול/קרן