השחרור המיוחל הגיע עם בוא הסובייטים ביוני 1944. ראינו טנקים וחיילים רוסים עם דגל רוסיה. כמה טוב היה לראותם. קשה היה לקלוט ולהאמין שהשחרור אכן הגיע והמלחמה הסתיימה. הניצולים החלו לחזור לעיירה אט, אט.
העיירה הייתה שונה. חלק מהבתים נהרסו וחלקם אוישו למגורים ע"י ליטאים ופולנים. אף אחד מתושבי העיירה לא שמח לראות אותנו השורדים. למזלנו קיבלנו עזרה מהדיביזיה הליטאית שהיו בה הרבה חיילים וקצינים יהודים.
כמה עצוב היה לחזור ולראות את העיירה ללא יהודים, זו כבר לא הייתה העיירה הנפלאה והנהדרת שלנו. זה כבר לא היה ביתנו.
אך בשלב זה לא היה לנו מקום אחר ללכת אליו. גרנו בבתים משותפים מספר משפחות של ניצולים יחד. הזיכרונות רדפו אותנו לאן שהסתכלו זעק האין, מה שהיה ואיננו עוד.
הניצולים חזרו כל אחד עם הכאב והייסורים שעבר.
בן ציון ויליאן אמר: אם כל אחד יספר מה שהוא עבר לא נוכל לחיות. יש חיים שלמים עוד לפנינו- אל תספרו...
אבל נשבענו לנקום.... וכך סיפר זאב ברטניסקי ז"ל: מסרנו לנ.ק.ו.ד. - המשטרה הרוסית מספר שמות חוליגנים, שודדים ורוצחים. היו משפטים, אך קשה היה לשפוט אותם על רצח יהודים, צריך היה להעיד שהם רצחו רוסים, או מסרו פרטיזנים לגרמנים ורק אז קיבלו המנוולים את העונש.
גם שלמה פטשניק סיפר עליו ועל אליעזר אחיו ז"ל שאתרו והעידו על מספר ליטאים ופולנים שהשתתפו ברציחות של יהודים. אליעזר שם לו למטרה לאתר רוצחים ולהעמידם לדין, הוא עשה זאת באובססיה במשך שנים.
שנה וחצי עברה עלינו בפודברודז' עד שנתנו ויזות ואישורים לצאת מליטא. בינתיים חיפשנו דרכים להעביר את הזמן. הצעירים חזרו ללמוד, חלק מצאו עבודות מזדמנות, בערבים היינו שותים לעיתים קצת וודקה ושרים שירים רוסיים. חיכינו לרגע שאפשר יהיה לעלות ליעד הנכסף - ארץ ישראל.
האזכרות לזכרם של הנספים בשואה החלה עוד בפודברודז', לאחר שחרור ווילנה והסביבה ב-1944 בביתם של גולדה ובורה שפירא. וכך כתב בורה בזיכרונותיו: שלוש שנים מאז נכבשה פודברודז' ע"י הנאצים ועוזריהם הליטאים ימך שמם וחיי היהודים הפכו להפקר, רציחות, חטיפות ואקציות, ללא הבחנה ביום ובלילה דמינו נשפך. ועל כן כל יום הוא בשבילנו יום זיכרון והנצחה.
בורה ראה חובה ושליחות בזיכרון וההנצחה, פתח את ביתו ויחד עם אשתו ובנותיו ומספר ניצולים החליטו לקיים אזכרה. התאריך נקבע ל-י"ג במרחשון בו נרצחו כ-170 מיהודי פודברודז' בקימלישוק (לעולם לא נדע את מספרם המדויק של הנרצחים) האזכרות נמשכו גם כאשר חלק מהניצולים עזבו את פודברודז' בדרכם לישראל, במחנות העקורים בגרמניה. הם נערכו ביוזמתו הברוכה של בורה שפירא בורה בלושינסקי ובן ציון לאפ. וכך נמשך הרצף עד שהגיעו לארץ כ-100 ניצולים.
לאחר המלחמה נותרו בעיירה מספר קטן של משפחות יהודיות : בליץ, ויליאן, יעבץ, ליברמן, ליכט, מרינוב, נרוצקי, פייגל, פישר, פלר-יועץ, קוברסקי, קלצקו. משפחות:
פטשמיק ופלוטניק חיו בוילנה.
המשפחות עלו לארץ בסוף שנות החמישים. וכך מספרת בלה אייל: חיינו בעיירה כעשר משפחות יהודיות, אולי מעט יותר...הייתה בינינו זיקה וקשר חם, היינו כמו משפחה מורחבת.
בכתה אחת למדנו שישה ילדים יהודיים כולנו בני אותו השנתון - ילידי 1947- ילדים של אחרי המלחמה ילדים של תקומה ושל זיכרון.
בכתות האחרות למדו ילדים צעירים ומבוגרים מאיתנו אך אנחנו ,ילידי 1947 בלטנו מבחינה מספרית. נולדנו במקום המשפחות שנספו, נולדנו להורים שהחליטו להקים משפחה חדשה ויהי מה..
חיינו בצל הזיכרון והשואה שהתרחשה זה לא מכבר, תחושה הממשיכה ללוות אותנו גם היום.
את ימי ההולדת חגגנו יחד כמשפחה אחת גדולה כל הילדים היהודיים היו מוזמנים לימי ההולדת שנחגגו. את החגים ציינה כל משפחה במעגלים הקרובים לה. אווירת חג הייתה באוויר בכל מועד ומועד. הורינו העניקו לנו כמיטב יכולתם: חינוך רווחה ואהבה.
באחת השנים התארגנו היהודים ואפו מצות במשותף, זאת הייתה חוויה יוצאת דופן עבורנו. רוב השנים המצות נרכשו ווילנה.
בית הכנסת שהיה מרכז יהודי פעיל ותוסס לפני המלחמה, הפך לבית תרבות מקומי. כל סממני היהדות נעלמו ונמחקו ממנו- במצוות השלטון הסובייטי. בהעדר מניין ובית כנסת אבי נסע בימים הנוראים לווילנה כדי להתפלל בבית הכנסת כדת וכדין...בשאר הימים אבי נהג להתפלל ולהניח תפילין בבית לבדו.
ימי ראשון היו ימי שוק איכרים מהכפרים הסמוכים הביא את תוצרתם ואת יבולם למכירה בשוק והצטיידו במה שניתן היה לרכוש בעיירה, והיה מעט מאד.
ביתנו היה פתוח מידי יום ראשון עבור האיכרים. היו אלה אותם איכרים שעזרו לאבי בזמן המלחמה במתן מזון ומידע על תנועת הגרמנים, ולא הסגירו אותו לידיהם.
באחד הימים כמעט התרחש פוגרום בעיירה וכל העיר הייתה כמרקחה...
וזאת בשל העדר ילד נוצרי, אחרי חיפושים שלא העלו דבר, החליטה משפחת הילד הנעדר להפיל את האשמה על אבי שהיה היהודי המבוגר ביותר בעיירה ובשל היותו יהודי מקיים מצוות. כיוון שהיו אלה ימים אחדים לפני פסח הגויים החליטו מתוך נבערות שאבי הוא זה שהרג את הילד לצורך פולחן אפיית מצות, וכמובן שדם הנער משמש לפולחן זה.
לפתע הייתה בהלה גדולה בעיירה בקרב היהודים שחששו מפעולת נקם בשל "הרצח". סופו של הסיפור היה, שהילד נמצא בריא ושלם. מסתבר שדודו לקח אותו לטיול בכפר הסמוך על דעת עצמו.
הוא לא העלה על דעתו מה פעולה זו גרמה בעיירה. לאחר חזרתו של הילד חזר עימו השקט לעיירה והחג נחוג.
זכור לי מקרה נוסף - לילה אחד התעוררנו מדפיקה בתריס החלון, קומו מהר - קרא הקול הסכר נפרץ ומאיים לשטוף את העיר.
כאשר פתחנו את החלון ראינו שהנהר שהיה במצבו הטבעי במרחק כמה מאות מטרים מהבית, מתקרב במהירות ומאיים לשטוף הכול בדרכו. בדרך נס הוא נעצר סמוך מאד לבית במרחק נגיעת יד. ניצלנו מהשיטפון הזה.
עקב ההצפה נגרמו נזקים רבים לעיירה, בתים קרסו, רכוש נשטף ונעלם.
בית התרבות שהיה פעם בית הכנסת היהודי קרס תחת נחשולי המים הגועשים נשטף ונעלם. אני זוכרת את הפסנתר שעמד במקום ארון הקודש משמיע את צלילי האקורדים האחרונים שלו בעת נפילתו אל המים השוצפים.
בסוף שנות החמישים נחתם הסכם בין גומולקה לחרושצ'וב המתיר לעזוב את ברה"מ. ברה"מ נקטה עמדה עקרונית הומנית שיש לאפשר "רה פטריאציה" כלומר יש לאפשר לבני לאומים החיים בברה"מ וארצם נמצאת מחוצה לה, להגר לארצותיהם. על פי אותה עמדה הומנית זכותו של אדם להתאחד עם משפחתו בחו"ל.
שינוי זה בעמדת ברה"מ הכשיר את עזיבתנו. התהליך הפורמאלי היה מורכב ומייגע ולקח בערך שנה, אך בסופו עזבו אחרוני המשפחות היהודיות את פודברודג' לפולין בדרכם לארץ ישראל.
כך נמחקה ההתיישבות היהודית שנמשכה מאות בשנים בעיירה פודברודז'. והנה סיפורה של העיירה לפניכם.
מכל יהודי פודברודג' נותרו כ-100 איש, רובם חיים בארץ.
בארצות הברית נמצאות משפחותיהם של: מאיר ביקסן, אפשטיין ניותה, רבקה טרכטנברג, משפחת אינגלציין, חלק ממשפחת פטשניק.